מעקב

עם או בלי קשר לרשימה על מאיר רופי ועל מגרש הכדורסל השכונתי, באחד מימי השישי האחרונים פשטו על המגרש מתנדבי עמותה כלשהי.

מישהו צייד אותם בפחי צבע והם התלבשו במרץ על המגרש וצבעו, כיד הדמיון הטובה עליהם, כל מה שעבר מתחת ידם. הצבעים השולטים היו כראוי, כחול ולבן.

במקרה עברתי כשהם עבדו, אבל לא היה לי זמן לא לשאול אותם למעשיהם ולשולחיהם וגם לא לצלם אותם. התרשמתי שזה כמובן נעשה ברוח טובה ובכוונות טובות: אחדים הביאו את הילדים שלהם, היתה מוזיקה וכיבוד, והאווירה היתה של מעין הפנינג וגיבושון של מקום עבודה - אולי עובדי סניף כלשהו של בנק כלשהו או של סוכנות ביטוח כלשהי שעושים משהו למען החברה, תורמים לכלל, מסייעים לקהילה.

על אף הכוונות הטובות, מאיר לא בא על סיפוקו: למרות הצבע המבהיק, הריצוף עדיין מסוכן. אם קודם היו שני סימונים לא חוקיים שאפשר היה לבחור ביניהם ולהתווכח עליהם, אז עכשיו יש רק סימון אחד (למרבה הצער, המתנדבים לא טרחו לשאול איש, ובחרו לצבוע את הסימון שהיה הכי פחות חוקי מבין השניים). הרשתות קרועות ואין מי שיחליף אותן לרשתות ברזל. הסלים רעועים ויום אחד אחד מהם ייפול על מישהו. בשנה שעברה נפל עמוד התאורה ובנס לא אף אחד לא נפגע.

לפני (ינואר 2009):

מאיר רופי במגרש הכדורסל

אחרי (מרץ 2009):
מאיר רופי במגרש הכדורסל

אחרי (מרץ 2009):
הברזלים השבורים צבועים בכחול. הרשת עדיין קרועה. הברגים שמחזיקים את הסל עדיין רופפים